לאה גולדברג : אֵיךְ נָשִׁיר שִׁיר צִיּוֹן עַל אַדְמַת צִיּוֹן ? ׀ 187 6 וכדומה ) . כשיוצגו החוויות האלה בגלוי בשיריה הראשונים הן עוררו הערכה ; כשייצוגן היה מוסווה — הן עוררו זלזול . כך או כך מדובר בשירה שמבקרים לא-מעטים — בוודאי עד ראשית שנות התשעים של המאה העשרים — סברו שהיא מוגבלת במשמעותה התרבותית וביומרתה האינטלקטואלית . לפיכך אני מוצא לנכון להבהיר את העומק האינטלקטואלי והחווייתי העומד ביסוד נטייתה של גולדברג לצירופים אוקסימורוניים , כלומר צירופים שרכיביהם משתייכים לשדות סמנטיים מנוגדים . חמוטל בר-יוסף טענה שאחת ההשפעות של השירה הסימבוליסטית הגרמנית והרוסית על גולדברג קשורה ל"מיתוס הפרדוקסאלי" . לדבריה, בשירתה של גולדברג "החיים והמוות אינם מבטלים זה את זה אלא מתקיימים בו זמנית זה בתוך זה" ( בר-יוסף 2000 : 102 - 103 ) . בר-יוסף הראתה ששירי המחזור "על הפריחה" מדגימים אופנים שונים שבהם יכולה להתקיים ויטליות למרות השקיעה והזִקנה, מעין התעוררות ארוטית שמתרחשת בתוך המוות ; עם זה, קבעה שהחיים בשירים הללו נקשרים להלוויה ומוות . לדעת בר- יוסף המיתוס הזה אינו אלא נורמה ספרותית שאולה, כמו שאר...
אל הספר