החצוצרה כסמל על־לאומי

88 ׀ פרק שלישי הכינור הצנוע והקל לנשיאה ולטלטול , המשמיע את שירת היחיד הענוגה והנוגה , מהוה ביצירת ביאליק , ולא בה בלבד , סמל ומשל לנדודיו של העם התלוש והמטולטל ללא הרף , ללא מקום של קבע . ( מוטיב ה"כנר על הגג ", ובמיוחד בגירסתו היידית המחורזת הפך לסמל התלישות של היהודי הגלותי ) [ . . . ] לעומתו החצוצרה האקסטרוברטית והמרשימה, המשמשת למארשים ולתהלוכות ניצחון , מסמלת את הגבריות והגבורה, את החיים היצריים והבריאים , של עם היושב לבטח על ארצו — היפוכם של החיים התלושים והחלושים של עם ישראל בגולה ( שמיר 1998 : 124 ) . ואולם שלא כמו בשירתו המוקדמת, בסיפור זה לא ניתן ביטוי לדיכוטומיה הלאומית בין כינור לחצוצרה . על אף תפקידה הצבאי, בידיו של חייל יהודי החצוצרה היא כלי נגינה מורכב ורב-סתירות . הנה דוגמה : נפתח הנרתיק, וביד אחי הבהיקה פתאום החצוצרה, כלילת נחושת נוצצת, מעשה חלילים-חלילים, שבזוהרה הכתה כמעט את עיני בסנוורים . בעוד רגע — ומתחת אצבעות אחי התחילו מבעבעים והומים בנחת מעלות ומורדות של קולות זכים וצלולים . הכלי מתחטא כתינוק, ופתאום והנה הִרעים גרון הנחושת בכל גבורתו ועל פני מרחבי שדה, באויר...  אל הספר