סיכום

94 / המיית הציפור, שאגת הצער יחידים, מנהיגים ואנשי מחתרת לנוכח המוות הוודאי . סיפוריהם ממחישים את הסבל היומיומי, את עָצמת השפעתם של הרעב והפחד על כל אדם ובמיוחד על החלשים : העניים, הזקנים, הילדים . מכִּתְביהם ניתן לחוש את חוסר הוודאות ואת ההטעיה המכוונת של הכובשים, שהביאו את הציבור היהודי להגיב באופן בלתי רלוונטי למצבו ולאיום שרבץ עליו . הם הראו עד כמה הניתוק ממידע, ואבדן כל נקודות האחיזה הקושרות אדם להרגליו ולזהותו ומשרות עליו ביטחון — ביתו, רכושו, מקצועו, קרוביו — החלישו ושברו את כוח העמידה . רוב הכותבים יכלו לראות את ראשי היודנראט ואת פקידיו לא רק כמשתפי פעולה מושחתים, אלא גם כחיוניים לניהול החיים, ואף להיווכח שהיו ביניהם כאלה שביקשו להקל או להציל אחרים ולא רק את עצמם . כותבי הזיכרונות לא ביקשו רק לספר את סיפורם . מנקודת המבט הרטרוספקטיבית שבה כתבו, הם בהחלט ביקשו לקרב את הקורא אל ה"פלנטה האחרת", כלשונו של "ק . צטניק" בעדותו במשפט אייכמן . הם ביקשו לשנות את התפיסה הפשטנית והסטריאוטיפית כלפי ניצולי השואה בארץ . הם כתבו כך כדי לקבל לגיטימציה ולזכות בחמלה ובהבנה עבור המיליונים שנִספו, ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד