165 בשיחותינו עמן כיום, במדינה שהיא ביתן, נדמה שאנו מכריחים אותן להציג ‘תעודת זהות נרטיבית' של אישה ראויה בהתאמה לדמות העולה מ'הנרטיב הרשמי' . הן נזקקות ל'כתב הגנה' זה, אולי משום שההגמוניה הפטריארכלית, המאוימת מהפקרותן של נשים בעתות מלחמה כמו גם אחריה, מגנה את אלו מהן שנפגעו מינית בהטילה עליהן את האחריות לחילול גופן . כך, מהיום בו הסתיימה המלחמה ההיא, נדרשו הניצולות לא רק לבנות מחדש את חייהן האישיים כמו הניצולים הגברים, אלא גם להגן באופן מתמיד על עברן — על ‘שמן הטוב', כנגד חשדות קולקטיבים של פריצות מינית — חשדות הרודפים אותן כל ימיהן ואינם נעלמים אפילו אחרי מותן . לקראת סיום כתיבתו של ספר זה, אנו תוהות היכן אנו עצמנו ממוקמות בסיפור . הראויות אנו לסיפורי החיים של הנשים הללו, שמחד גיסא, כבר כנערות צעירות היו צריכות ‘לדעת', אך מאידך גיסא, נזקקות לתדמית של ‘לא יודעת' ? האמנם הצלחנו להבין נכונה את כתב ההגנה שהן מבנות, מבלי שנשתלט עליו כ'מומחיות' ? איננו בטוחות בכך . אסתי : כבת לאם ששרדה מחנות השמדה וריכוז, אני חשה לעתים שהשיח שלי הוא ‘שיח קרבן' . ממיקומי הסובייקטיבי בתוך השיח הזה, לא היה בי...
אל הספר