117 להרחיק את היוצרים שהוא רואה בהם זרים לעולמו מחד גיסא, ולקרב אליו את היוצרים שהוא חש קרובים לליבו מאידך גיסא . לטעמו, פעולה זו קריטית לשם התוויית דרכו של האמן, והיא מנוגדת לדרכם של המבקרים המכונים על ידו "גמאים", כלומר לאלה " שאינם אוהבים ומעריכים ומחשיבים ומשבחים סופר זה או אחר בייחודו, בפרט שבו, אלא משבחים ואוהבים ומחשיבים הם — גם . הם אמנם אוהבים את שטיינברג ( כמובן ! ) ואת פוגל ( אם מוכרחים . . . ) אבל הם אוהבים גם את גיתה ואת רילקה ואת וולט וויטמן ואת שניאור ואת פיכמן ואת רחל ואת סיזאן ואת פיקאסו ואת אבות ישורון ואת ישורון קשת ואת ואן גוך וכו' וכו'" ( שם ) . אכן, זך כמשורר צעיר, המושפע בעיקר מן התרבות הגרמנית והאנגלית, בניגוד לאסכולת שלונסקי-אלתרמן שהושפעה מן השירה הרוסית והצרפתית, מבקש לפלס לעצמו דרך בשירה העברית ; הוא מקרב אליו משוררים נידחים משולי המפה הספרותית כגון : דוד פוגל ( זך ,1954 1959 ) , אברהם בן יצחק ( זך 1959 ) , חיים לנסקי ( זך 1962 ) , יעקב שטיינברג ( זך 1963 ) , יוסף צבי רימון ( זך 1967 ) ויהודה קרני ( זך 1967 ) ; ומרחיק או נאבק ומורד, כאלה הם המונחים השגורים ב...
אל הספר