32 | אילון שמיר של קשר אינטימי, ממשי, חי, עם הארץ . עם הטבע . בוקר, בוקר היה קם מן המיטה עוד לפני זריחת השמש מעל הרי השומרון . לבוש בגדי עבודה ונעלים כבדות היה יוצא בצעידה ארוכה אל השדה, שלעיתים היה מרוחק כמה קילומטרים . בתחילה כשהאוויר קריר במקצת וכשהשמש עולה לגובהי השמים בחום, בזיעה . להתאמץ ולהרים את המעדר עוד פעם ועוד פעם . עם העבודה התמודד לא בפרזות ובמליצות מתלהמות אלא במעשה פשוט לכאורה, אפור, מתמשך, חד גוני . לא כדי לדבר על זה או לכתוב ולהגות . בראש מעייניו היה המעשה עצמו . כך יום אחר יום, שנה ועוד שנה . עבודת האדמה הייתה עבורו זמן של נגיעה בפצעו האישי, כיהודי בן הגלות . זמן של נכונות לחוש בשפשוף הכואב של הידיים האוחזות במעדר . בעור שנמתח, מתרפה ומתמלא בשלפוחיות מים שורפות . בשרירים הרפויים שלא טופחו במהלך חייו ולא במשך עשרות דורות לפני כן . תודעה יהודית של "סֵּפֶר" העומדת עכשיו בפני אתגר אחר, של קושי פיסי ושעמום . של פחד שקינן בליבם של רבים מאנשי העלייה השנייה : "אי אפשר" . "אין סיכוי" . "אינני יכול" . של ההגעה לשדה כדי לחפור בו בורות . . . של התייצבות בתחילת השורה שלך בה עשרות...
אל הספר