מיתולוגיות ארגוניות / / 109 אלוהים אלוהים שלח לנו שירה אחרת קח מאיתנו את הפטישים של החרטה את הטעויות המתדפקות על דלתנו בכעס את קנאת המובסים את קינת הנשכחים את הפחד שהכול היה לשווא את ההבנה שלא יישאר כלום מאחורינו אדם בתוך הגוף שלו הוא הומלס * * לאמירה הס, נשמת השפה העיראקית ללא קירות וגג להישמר מגשמי הבדידות ללא כותל להיאחז בתפילותיו ללא קרובים שייתנו לו מחסה מעצמו ללא עצמו שייתן לו משמר מקרוביו מהלך בפתח שעריו, מחפש את מה שדמיין כשלו, לא מבקש אהבה, רחמים או נחמה, לא מאמין שגופו יכול להפוך לביתו, מהלך בין הרגליים, הידיים, הבטן הרזה, אבוד בין העיניים, הפה, והאוזניים השעירות, אין מחסה להומלסים כאלו, חסרי מילים העירייה לא מכירה במישהו שהוא הומלס בתוך גופו רק השיר, כמו עיתון, נותן לו לישון על מצע חם כמו חבל טבור, הוא נותן לו כוח להמשיך לחפש גוף אחר, לנשמתו, שיהיה בנוי מהחומר הזה שכלוא מאחורי האותיות, רגע לפני שהתחלנו להאמין בהן . איך גלות הגיעה כל כך קרוב אותיות שמביטות החוצה לא פגשו גלות כמו שלנו ברחובות רחוקים התקוטטנו בשלל לשונות אבל לא הסרנו לב מלב
אל הספר