122 פרק שני נתפס בעיניה כהרה אסון וכטאבו לאור ההיסטוריה המשפחתית של סבתה ואמה . תמרה מאמינה כי יחסיה המיניים עם כריסטודולוס הם 86 שהפכו אותו מנזיר אלוהי, בן אלמוות, לאנושי, לבן תמותה . לאחר שהיא מתאוששת וכוחותיה שבים אליה, עשתה תמרה את דרכה בחזרה ליפו, לביתה . בדרכה ומאוחר יותר, בלילה, חוזרות ומכות בה מילות הבשורה : "הנה את הרה ויולדת בן", זמזמתי את דברי תיאוטוקוס [ . . . ] וחיבקתי את המצלמה . "הנה את הרה ויולדת בן", התהפכתי כל אותו הלילה על יצועי [ . . . ] "הנה אני הרה ויולדת בן", הכרזתי, והחלטתי לחיות ( שם, עמ' 312 - 313 ) . שתי האמהות של תמרה ( הביולוגית והאוניברסלית ) הן בעלות מכנה משותף : שתיהן משמשות כאיקון ( איקונין ) בעל משמעות עצומה עבור תמרה . שתיהן מעוררות בה יראת כבוד, אך גם פחד גדול . בשתיהן קיים פיצול המעורר בה את תחושת "האלביתי" . הנצרות פיצלה בין דימוי האם הטובה, שאותו ייצגה דמות המדונה הנערצת, מריה, לבין שאר היסודות החומריים והיצריים של הגוף אשר זוהו עם הנשיות הטמאה ( נשיות שזוהתה עם כוחה הארכיטיפי של אלת האדמה הקדומה, שנתפסה כמפלצת וכמכשפה ) . תמרה, שמודעת למשמעות הסמ...
אל הספר