מ ש נ ה א מסכת נידה 477 שבית הלל אינם מקציבים זמן מוגדר לתקופת הריפוי וסוברים שלכל אישה זמן הריפוי האופייני לה, ואילו בית שמאי סוברים שזמן הריפוי קבוע . אין אפוא הבדל עקרוני ביניהם, שכן שניהם סוברים שתולים כל ראייה של הילדה לאחר הבעילה הראשונה בדם המכה ושניהם סוברים שדם הבתולין אינו מטמא . שניהם סוברים גם שכל דם הבא לאחר ריפוי המכה אין לתלותו עוד בדם הבתולין אלא הוא דם נידה . גם אם זוהי ילדה, יש לחשוש שהגיעה הווסת שלה . המחלוקת ביניהם, לפי הסבר זה, היא רק בשאלה אם יש לקצוב זמן מוגדר לריפוי . מבחינה ראלית, עמדת בית שמאי תמוהה : הרי הדימום של קריעת הבתולין מזערי, ומדוע יש לחשוש לו ארבעה ימים ? לדעתנו, עמדת בית שמאי נובעת מתופעה אחרת, המוכרת עד היום . לעתים קרובות בני הזוג אינם מגיעים ליחסי אישות בלילה הראשון . ההתרגשות והעייפות עושות את שלהן, ולכן הנערה לא נבעלת וכל דם שתראה לראשונה הוא בחזקת דם בתולין . הראייה השנייה היא כבר ראיית נידה . כל זאת עד ארבעה לילות . אחר כך, חזקה שנבעלה והדם 1 אם נפרש כך את המחלוקת יובן הקשר להמשך, שבו בית הלל הוא דם נידה . מצדדים בכך שיינתנו לה ארבעה לילות ....
אל הספר