מ ש נ ה א מסכת נידה 361 רק בגלל הדין הראשון, שאינם מטמאים יבשים . כל המשך המשנה עוסק בזוב, בניע וביתר ההפרשות . יש להניח שהמשנה מבוססת על הנחה נוספת, הנחה המשמשת בסיס גם להלכות הבאות, שכל הטומאות כשעת מציאתן : "כל הטמאות כשעת מציאתן . אם טמאות – טמאות ; אם טהורות – טהורות ; אם מכוסות – מכוסות ; אם מגולות – מגולות" ( טהרות ג, ה ) , ואנו נוסיף : "אם לחות – לחות ; אם יבשות – יבשות", כלומר, אין לחשוש שהשרץ טימא כשהיה לח או שהזוב טימא אדם אחר שנגע בו . כמו כן, "ספק שרצים כשעת מציאתן" ( ד, יב ) . בנושא זה יש מחלוקת, כפי שהראינו בפירושנו למשנה שם ( ובעיקר בטהרות ה, ז ) . מעבר לכך הראינו שהכלל אינו מוחלט . זהו אחד הכללים המשפיעים על ההלכה, אבל ישנם כללים נוספים, ואין היררכיה מסודרת שלהם . אם יכולים להשרות ולחזור לכמות שהיו מטמין לחים ומטמין יבישים – בכך מסייגת המשנה את ההלכה הקודמת, ולהלן נשקול את מהותו של סייג זה . לכאורה הסייג מבטל את כל ההלכה : הרי כל כתם יבש אפשר להשרות, ואז הוא יטמא . מכל מקום, ברור שהמשפט אינו עוסק בשרץ ובנבלה אלא רק בזב, ברוק וכן הלאה . וכמה היא שירייתן ? – זו משנה משלב...
אל הספר