לבנייה של אחד מדיירי הבית המשותף בתוך שטח של הרכוש המשותף, שהיה בבעלות הכלל, אך בפועל לא נוצל . האם במקרה מסוג זה צריכה לגבור זכות הבעלות, המאפשרת לבעלי הזכויות להתנגד "סתם" לשימוש ברכושם, או שמא יש לתת בכורה לשיקולים של יעילות והתחשבות ? דעות השופטים נחלקו . שופטי הרוב סברו כי במקרה כזה יש לתת בכורה, בסופו של דבר, לעיקרון של הגנת הקניין, ולכן להורות על הריסת הבנייה הבלתי ‑ מוסכמת . לעומת זאת, דעת המיעוט סברה כי יש להעדיף בנסיבות העניין את הפתרון היעיל, בהתחשב בנזק הגדול שיגרום צו ההריסה לבונה ובאפשרות לפצות את שאר הדיירים . השופט אנגלרד, שהחזיק בדעה זו, סבר כי זהו מסוג המקרים שבהם, ברוח המשפט 183 הסירוב להתחשב בשכנים, בנסיבות אלה, הואהעברי, "כופין על מידת סדום" . 184 לפי שיטה זו גישה של "סדום", בבחינת "שלי שלי, ושלך שלך" . המציאות של בעלות פרטית ברכוש משתקפת גם בסיפורי התנ"ך . אלה חוזרים ומגוללים את עניינם של אנשים שקנו להם רכוש והתעשרו, או חלילה ירדו מנכסיהם . אף על פי שהתיאוריות הפוליטיות הנוגעות להגנה על חופש החוזים והזכות לקניין טרם נוסחו בתקופה שבה נוצר הטקסט המקראי, נראה שעמדת ה...
אל הספר