'מקנה אברם' לאברהם דבלמש

השפה העברית בראי חכמת ההיגיון 94 השאלה הראשונה העולה בספרו היא 'היש קשר טבעי בין צורת המילה לבין הוראתה, כמו למשל קשר שהוא תוצאה של חיקוי הצליל, דהיינו אונומטופיאה, או שמא הקשר 19 עניין זה נדון בין הצורה לבין המשמעות אינו אלא תוצאת הסכמה שבין כלל הדוברים . ' בפילוסופיה העתיקה, וידועה עמדתו של אריסטו שסבר כי היחס בין הצורה למשמעות 20 דבלמש סבר כי הקשר בין הצורה למשמעות בשפה העברית הוא עניין של הסכמה . הוא תוצאה של הסכמה אלוהית : 'ההבדל המייחד לשון העברי משאר הלשונות כי בהיות 21 מניח הלשון העברי הבורא יתברך שמו הסכמת הנחתו היא נאותה לטבעי הדברים כֻלָם . ' סוגיות לשוניות רבות חודשו בהשפעת התפיסה האפלטונית, שכספי המשיך אותה . עיסוקם של המדקדקים העברים הנזכרים כאן במקור המילה ובתפקידה נעשה בהשפעה פילוסופית מובהקת, ונבע מן הרצון להגיע למקורה של השפה ולא רק לדון בממצאים דקדוקיים ובלשניים העולים מספרי הקודש בנוגע לשפה העברית . מלבד השפעה פילוסופית, ניכרת ב'מקנה אברם' השפעת החשיבה הדקדוקית הלטינית . בסוף הספר מיוחד שער שלם לתחביר . השער כמעט זהה לחיבורו של פריסקיאנוס, Intitutiones 22 ואכן, הדיו...  אל הספר