שם ה וו יה , ה מס מן וה הש הי ה | 169 השפה הכתובה לשפה המדוברת, טען שהבעיה של השפה הכתובה היא שהיא 'קפואה', אינה משתנה עם הזמן ועל כן, שלא כשפה המדוברת, אין היא משקפת נכונה את הממד הסינכרוני של הלשון : 'הלשון משתנה ללא הרף ואילו הכתב נוטה להישאר נייח . נובע מכך שהכתב אינו מתאים עוד למה שהוא אמור לייצג . 100 ואולם רישום מסוים, התקף במועד נתון, יהיה אבסורדי כעבור מאה שנה' . השימוש בפורמט הכתוב של שם הוויה בעת העתיקה המאוחרת, וגם בתקופות שלאחריה, מורה על תופעה הפוכה ולפיה המסמן הכתוב משתנה ללא הרף ובלי קשר למסומן הקולי . שנית, תכליתו של שם הוויה אינה רק להורות על המסומן שלו . כתיבת השם הזה בטקסטים מקומראן, בתרגום עקילס ליוונית וגם בקמעות יווניים באותיות שונות מאלה שבהן נכתב הטקסט הרציף מלמדת שתכלית האותיות המסוימות האלה אינה 'סימון', שהרי סימון היה יכול להיעשות בדרך יעילה יותר באמצעות גופן האותיות של הטקסט הרציף . משמעות הדברים היא שליחידת הסימון של השם האלוהי חשיבות בלתי תלויה בתפקידה הלשוני כמציינת את שמו הפרטי של האל . עוד נוכל לומר שאיכויות אימננטיות של השם המפורש באות לידי ביטוי גם ב...
אל הספר