צמצום 116 המוסרית אל הקדוּשה, אין היא חסינה . האונטולוגיה שתניב, כמו של כל תרבות, דה זרה ברגע שהאַחֵרוּת נקבעת בדפוסיו ובצרכיו העמוקים עשויה להפוך לעבו ביותר של האדם ובכמיהתו לאִשרוּר המסווה את הֱיוֹתו יצור . כאשר מזמינה אותנו התורה לחשוב את האדם כצלם אלוהים, תקוותה היא שהווייתו תהיה מספיק תדיר דינמית כדי שהאלוהי שבו יַנחֵהוּ וימיר את הפסל . התיאולוגיה מאותגרת מחוסר היכולת לייצב את ההבחנה בין המטאפיסיקה, הַהֱיוֹת לאונטולוגיה, הלשון . תפקידה של התיאולוגיה אינו למַזעֵר את היסוד השרירותי שבאמונה לכדי נקודת אפס . עצם הגישה הזאת מוטעית . האמונה אינה נגזרת ; האדם מאמץ אותה . בה' אינה שונה מבחינה הכרתית,ההכרעות בחיינו מאופיינות באמונה, ואמונתנו עבר . - עתיד ולא מוּפנוֹת- וזאת על אף שזכתה ליִידוּע . הכרעות האמונה הן מוּפנוֹת תיאולוגי להציג את האמונה כמבנה היקשי נועד להפוך את- המאמץ האונטו האמונה לידיעה, ובכך להעלים כל יסוד שרירותי שבה . המסקנה של ההיקש היא נגזרות הכרחית, שהרי היא תוצאת הקדמותיה . לעומת זאת הכרעות נבנות משיקולים וטיעונים, אך אינן נגזרת של שיקולים אלו . אמונה היא שיפוט . מבחינה ו אמונות...
אל הספר