יחסי ילד־מטפל בטיפול הדיאדי: מחשבות על העברה

180 חיותה קפלן אור על יחסיו המופנמים של הילד עם האובייקטים המשמעותיים בחייו, והן באמצעות המפגש עמו כאובייקט התפתחותי חדש ( Sandler, Kennedy Tyson, 1980 & ) . לעומתו, הטיפול הדיאדי מנסה לגייס את ההורה כשותף ממשי, פעיל ורפלקטיבי לעבודה הטיפולית "כאן ועכשיו" . צרכים, משאלות וכוונות של כל אחד מהשותפים והאופן שבו תכנים אלה באים לידי ביטוי ביחסים מהווים את עיקר העבודה הטיפולית ( קפלן, הראל ואבימאיר-פת, 2010 ) . זהו ההיבט הייחודי של הטיפול הדיאדי : המטפל מתמקם בעמדה מתבוננת ביחסים ופחות מקיש ומסיק אותם מדיווחים של הורים או כנגזרת של יחסי העברה המופעלים כלפיו על ידי הילד שבטיפולו ( 1986 Tyson & Tyson, ) . בלשונו של פיטר פונגי, בהתייחסו למודל הדיאדי : " . . . התבוננות, במובחן מספקולציה על יחסי הורה-ילד, מאפשרת למטפל להתבונן בהעברה ( אותם ייחוסים לא מודעים של הילד להורה ושל ההורה לילד ) כפי שהיא פועלת ולא להקיש לגביה מתגובות הילד כלפי המטפל . השינוי הטכני החשוב הזה עושה את הטיפול ליותר ישיר ומיידי ועם תקווה, גם יותר יעיל . . . " ( עמ' 11 בתוך : 2001 Ben - Aaron, Harel, Kaplan, & Patt, ) . אכן, ה...  אל הספר