תהליכי הנמכה

156 האלוהים לסבול, / בנו − להביע תנחומים״ ( עמ' 76 ) . אם הסבל קיים, אני קיים ; אך אלוהים אינו קיים ( וזו תשובה אקזיסטנציאלית לסוגיית הידיעה של דקארט ) . גם סצנת ההלקאה וחלוקת הבגדים מופיעה כאן בגלגול מונמך : לפני שנצלב, הִלקו את ישו בשוטים, הניחו זר קוצים לראשו, ואחר-כך הובילו אותו אל מקום הצליבה − אל גולגולתא − שם חילקו החיילים את בגדיו ביניהם ( לוקס כ״ג, 34 ) . אצל לוין המוציאים לפועל לוקחים את רכושו ובגדיו של איוב, וכתחליף להלקאה עוקר ראש המוציאים לפועל את שיני הזהב שלו ( כאן אי-אפשר להתעלם מהקונטקסט ההיסטורי-תרבותי של השואה : היהודי תופס את מקומו של הנוצרי בקרמטוריום . הסבל חסר משמעות, האדם הפך לחומר ) . המקאבּריוּת בסצנת ההשפלה אצל לוין נובעת מן המתח המכוּון שבין הדיבור ה״פיוטי״ של המוציא לפועל לבין הפעולה האכזרית שלו . כך נוהג לוין גם בראשית המחזה, בפקודות ההוצאה לפועל הניתנות במקצב אנאפורי של חזרות והכפלות ( ״קחו את השולחנות, קחו את הכסאות, קחו את הספסלים, / [ . . . ] קחו את הדלתות, קחו את המרצפות, קחו את התיקרה, קחו את הקירות״ ; עמ' 68 ) . וכך גם במבנה הקאנון המוזיקלי שמשווה ל...  אל הספר