221 במצרים מַקנה הזרימה הנצחית של הנילוס יציבות לקיום, וכך גם הקודש במצרים העתיקה שואף אל הנצח, אל החיים שלאחר המוות, בהנצחתם בפירמידות, בחניטת המתים, כבארון הקבורה של המומיה שלפנינו, או בהבאת מזון למתים במסעם אל הנצח, כמתואר בתבליט זה . כאן אין פחד מבצורת ( שבעטיה יורדים בני ישראל למצרים ) , והקודש אינו מונכח באי-הוודאות, "מה נאכל ? " . גם בתרבויות מסופוטמיה, היושבות בסהר הפורה על גדות נהרות הפרת והחידקל, המים מובטחים . עם זאת, בחפירות הארכיאולוגיות נמצאו תקדימים בבליים לרעיון השמיטה והיובל : צו שניתן על ידי עמיצדוקה מלך בבל במאה השבע-עשרה לפני הספירה ובו אוסף "תקנות מישרים" שנועדו לייצב שוויון חברתי לאור משבר כלכלי שפקד את הממלכה . הצו מורה על שמיטת חובות : שבירת לוחות החרס שעליהם נרשמו החובות מנומקת כ"עשיית צדק ומישרים" ומשתמש במונח "דוּרָרוּ" הקרוב למונח המקראי "דרור" . אולם צו זה, שייתכן כי עמד ברקע השמיטה והיובל המקראיים, נותר אירוע חד-פעמי, חסד של מלך עם עלותו לשלטון . הוא לא הפך בסיס קבוע למחזוריות השבת, השמיטה או היובל, בהן משנֶּה הקודש את חוקיות הזמן והמקום . ניעצר כאן ליד הד...
אל הספר