179 תובע את מימושו באמצעות הפגיעה באחר . במילים אחרות, סיפור העקדה חושף את הפרוורסיה של הקרבת האחר, הטמונה, מעצם מהותה, בהקרבה העצמית . בתלמוד ( סנהדרין, דף פט, ע"ב ) מתואר ניסיונו של אברהם כמעשהו של השטן ( כפי שניתח סטפן מוזס בספרו Le sacrifice d'Abraham ) , והוא גם התובע מיצחק ( כבר אז ! ) למסור את נפשו מתוך "תחרות על הקורבן" עם ייסורי ברית המילה שעבר ישמעאל . בעצירת המאכלת שולל הסיפור את הדחף הכפול, של "העוקד" ושל "הנעקד" גם יחד, ובכך את עצם גילוי האמונה והקדושה מבעד להרג, שלך או של האחר, בידי אדם או בידי אלוהים . אך דחף הקורבן, הטבוע עמוק בנפש האדם, שב והתעורר למרות האיסור המפורש, והמאבק בו מלווה את ההיסטוריה היהודית לכל אורכה . הדיו גלומים במותם של נדב ואביהוא מאש הקודש שאליה התקרבו יתר על המידה, בגילוי אמונה שזכה להכרת האל באומרו, "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" ( ויקרא י 3 ) . גם לאחר חורבן בית המקדש, כשהתפילה החליפה את הקורבן ( "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ", הושע יד 3 ) ובמציאות שבה "אין לנו מקדש ולא מזבח" — דווקא אז, העימות עם תרבויות שנהגו להקריב קורבנות עורר ביטוי מחודש של דחף ה...
אל הספר