81 מגילת איכה מעמידה את הדיוקן המקראי החודר ביותר, אולי, של פני האופל האלוהי ושל הנתק הקוסמי המוחלט . זוהי אנטומיה חריפה של החֵמה הגברית, אשר בכייה של האישה המוּכּה מנסה לחדור מבעדה . בפרק א מדברת ירושלים ובפרק ב מתאר המספר את נפילתה של בת ציון בחרי-האף האלוהי, אגב שימוש אינטנסיבי בפעלים ובשמות קיצוניים : "בִּלַּע אֲדֹנָי לא [ וְלֹא ] חָמַל", "גָּדַע בָּחֳרִי אַף", "נִצָּב יְמִינוֹכְּצָר", "שָׁפַךְכָּאֵשׁחֲמָתוֹ", "יַּחְמֹס", "שִׁחֵת", "יִּנְאַץ בְּזַעַם אַפּוֹ", "לֹא הֵשִׁיב יָדוֹמִבַּלֵּעַ", "זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ" . . . הוא מצטרף לבכייה של האישה ומטיל גם על הנביאים ( בהכאה על חטא ? ) חלק מן האחריות למצב : "נְבִיאַיִךְחָזוּלָךְשָׁוְא וְתָפֵל [ . . . ] וַיֶּחֱזוּ לָךְ מַשְׂאוֹת שָׁוְא וּמַדּוּחִים" ( ב 14 ) . חרף מאמציה של האישה לרַצות את אישה, אפילו שערי דמעה — הפתח האחרון לעשוקים — נעולים . בפרק ג הגבר נושא את קובלנתה של האישה מתוך טשטוש תחומים ומינים, ובא חשבון עם האל : "אֲנִי הַגֶּבֶר רָאָה עֳנִי בְּשֵׁבֶט עֶבְרָתוֹ : אוֹתִי נָהַג וַיֹּלַךְ חֹשֶׁךְ וְלֹא אוֹר : אַךְ בִּי יָשֻׁב ...
אל הספר