242 חמוטל צמיר לְבָבִי יִמָּלֵא הָמוֹן וְתִמְהוֹן אֱלֹהִים עַל-פָּנָי, בְּעֵינַי תִּזְרַח הַדִּמְעָה וּבְנַפְשִׁי תְּרוּעָה נֶאֱלָמָה . השיר "חלפה על פני" ( [ 1916 ] ב, 351 ) מתאר מגע עם האל, מעין הקדשה לנבואה ( "חָלְפָה עַל-פָּנַי נִשְׁמַת אַפְּךָ, אֱלֹהִים, וַתְּלַהֲטֵנִי" ) , שנקטע או מתקלקל בגלל שפה שנטמאה : בַּמָּה אָבֹא אֶל-הַקֹּדֶשׁ וְאֵיכָכָה תִטְהַר תְּפִלָּתִי ? — וּשְׂפָתִי, אֱלֹהִים, שֻׁקְּצָה כֻלָּהּ וַתְּהִי כִּשְׂפַת פִּגּוּלִים, וּמִלָּה אֵין בְּקִרְבָּהּ אֲשֶׁר לֹא-נִטְמְאָה עוֹד עַד-שָׁרְשָׁהּ, וְנִיב אַיִן אֲשֶׁר לֹא-הִתְעַלְּלוּ בוֹ שְׂפָתַיִם נֶאֱלָחוֹת, [ . . . ] אֲפָפוּנִי מִלִּים תּוֹפֵפוֹת, כַּעֲדַת קְדֵשׁוֹת כִּתְּרוּנִי, נוֹצְצוֹת בַּעֲדָיֵי שָׁוְא וּמִתְיַפְיְפוֹת בְּחֵן רְמִיָּה, [ . . . ] לא אתייחס בפירוט לשירים האלה, רק אתמקד בקצרה בתחושה הברורה העולה מהם, של מיאוס מן השפה . אם תחושת המיאוס הזאת מתפרשת בדרך-כלל כביטוי ועֵדוּת לדיכאון שתקף את ביאליק, לתשוקתו אל השתיקה ולחוסר-היכולת לכתוב ( פרשנות המכֻוונת אל הביוגרפי ואל הנפשי-כ"פרטי" ) , הרי שהקשר הנוצר ב...
אל הספר