234 חמוטל צמיר אין ספק : ביאליק מוקסם מבעלי הפרוזה, מן הביטחון השָלֵו שבו הם צועדים על פני קרח מוצק . תיאור זה דומה מאד לאופן שבו תיאר את ה"אדם בדיבורו" אשר, כזכור, כאילו "מעביר את מחשבתו [ . . . ] על מֵי מנוחות ודרך גשר של ברזל", מבלי לדעת שזהו גשר מרופף שתחתיו תהום אפלה . נוצר כאן קשר ברור ועקרוני בין הדיבור לפרוזה : שניהם מבוססים על "נתק" מן התהום . אצל ה"אדם בדיבורו" זוהי אי-ידיעה לא מכֻוונת, בעוד שאצל בעלי הפרוזה זוהי הסחת-דעת מכֻוונת, שכן 19 הם "יכול [ ים ] ורשאי [ ם ] להסיח את דעת [ ם ] מן המצולה המכוסה" . לעומת בעלי הפרוזה — בעלי השירה הם "בעלי הרמז, הדרש והסוד", שהם — רדופים כל ימיהם אחרי "הצד המיַחֵד" שבדברים, אחרי אותו המשהו הבודד, אחרי אותה הנקודה, שעושה את המראות — וצרופי הלשון המכוונים להן — כחטיבה אחת בעולם, אחרי הרגע בן-החלוף שאינו נִשְנֶה עוד לעולמים, אחרי נשמתם היחידה וסגולתם העצמית של הדברים, כפי שנקלטו אלו ברגע ידוע בנפש רואיהם ( שם, כט - ל ) . לכן "מוכרחים הללו לברוח מן הקבוע והדומם בלשון, המתנגד למטרתם, אל החי והמתנועע שבה" — ויתרה מזאת : הם מוכרחים גם "להכניס בה ...
אל הספר