ביאליק בעל גוף 179 כשֶל "מראוֹת ריקות" המשקפות זו את זו וחושפות רִיק תהומי, חרדה ואימה : רגע קטן זה נפרשׂומתרחש לנגד עינינו, תוך כדי השיר, דווקא בשיר "עיניה", שהוא המוקדם ביותר מבין השירים שעסקנו בהם . הדינמיקה המתגלה בו חוזרת ונוכחת, בגירסאות ובגלגולים שונים, גם בשירים האחרים, הן באלה שאין בהם מפגש-מבטים ( "הלילה ארבתי" ) , הן באלה הנמסרים אחרי שמומשה התשוקה ( "העיניים הרעבות" ו"רק קו-שמש אחד" ) . בכולם מתגלה התודעה המאוימת של הדובר כמניעה את השיר, מה ש"משתלט" עליו ועל האופן שבו הוא תופס את המציאות — ובעיקר, כמובן, את האשה . שני סוגים אלה של שירים מקבילים, מנוגדים וגם משלימים זה את זה, ואף יוצרים רצף אחד, שבו מתגלה ה"אני" של ביאליק דרך יחסיו עם דמות נשית . הפואמה "הבריכה" ( [ תרס"ה ] ב, 205 - 209 ) , שכבר נזכרה לעיל, מציגה מעין שלב-ביניים בין שני הסוגים האלה . היא שונה מן השירים שתוארו לעיל לא רק מבחינה ז'אנרית אלא גם במובן זה שאי-אפשר לזהות בה את המשמעות הסמלית של הבריכה כמשמעות אחת קבועה ( אֵם או מושא רומנטי / ארוטי ) , שכן בכל בית היא מדומה למישהו או למשהו אחר ( לאֵם, לתינוק, לבת-מ...
אל הספר