148 חמוטל צמיר הם שניים" ; "התינוק יצר את האובייקט שהיה שם על מנת להתגלות על ידיו", ולכן אין לשאול אותו "אם ברא את האובייקט או מצא אותו . שתי האפשרויות נכונות תמיד" ( שם, 151 ) . כפילות זו, כותב הירשפלד, היא-היא "חידת שני העולמות", הכפילות היסודית המונחת ביסודה של הבריכה : "זוגיות הנוכחת בכל ממדי ההוויה", ובכך היא דומה ל- khora , "ממד ההכלה המצוי בין הוויה להתהוות אצל אפלטון" — והירשפלד מזהה זיקה בינה לבין תפיסת הסמיוטי של ז'וליה קריסטבה : השלב שבטרם הַכְּניסה אל הסימבולי בשלב המראה — חוויה פְּרֵה-שפתית שיסודה בקשר בין התינוק / ת לאם, שאינה אובדת אלא הופכת לחלק מהתת-מודע, המתפרץ לתוך השפה בדמות "לשון בלתי-לשונית" ומהווה שותף הכרחי ליצירת תקשורת ומשמעות ( הירשפלד שם, 153 ) . אני מסכימה עם הירשפלד : גם פסיכולוגיית העצמי ( שאליה הוא מתייחס, כאמור ) וגם התפיסה הלאקאניאנית ( וההגות הפוסט- סטרוקטורליסטית בכלל ) מראות כי הסובייקט איננו נתון ואיננו אחדוּתי, ואין הוא קיים כ"אני" סולידי ה"מגיב" לאחרים, אלא הוא תמיד "סובייקט בְּתהליך", המתפתח ומכוּנָן באמצעות יחסיו עם אחרים, דרך תהליכים של הזדהוי...
אל הספר