ב. "יָדַע לִבִּי אֶת לִבָּה" ("לבדי")

ביאליק בעל גוף 141 דבריו של הדובר הם בעצם מעין מבע משולב, המבטא את תודעתה של השכינה באמצעות שילוב עם תודעתו-שלו ; שניהם משקפים זה את זו לאין-סוף, ב- mise en abyme ( "השתקפות פנימית" ) . ולא רק שאי-אפשר להבחין ביניהם, אלא גם אין כל אפשרות להבחין בבירור בין יחסו של הדובר אל היציאה מבית-המדרש לבין יחסו אל ההישארות בו, כלומר אין כל הוכחה שהוא דווקא רוצה לצאת — ושהישארות תהיה בגדר חובה ( המנוגדת לרצון ) ; אין הוא רק "קורבן" ( מיועד ) של ישות דכאנית ומניפולטיבית, קורבן סובל ( ומתנגד ) , אלא הוא עצמו מזדהה איתה, מדבר בשמה, וגם מייעד את עצמו להיות הבן הנבחר — באמצעותה . במלים אחרות, הקול האומר כאן "אני" הוא בה-בעת קולו של הדובר וקולה של השכינה ; קולו של יצחק שעתיד להילקח להר-המוריה ( ואולי גם רוצה בכך ) וקולו של האל, בגירסתו הנקבית-אמהית כשכינה, האומר לאברהם " [ קַח אֶת ] בִּנְךָ, [ אֶת ] יְחִידְךָ" ( בראשית כ"ב, ב' ) . הקול האומר "אני" איננו אחד, אלא מורכב משני קולות המכפילים, מהדהדים ומשקפים זה את זה ; וכפל-הקולות מתבטא, כמובן, ברשת העשירה של חזרות ושל כפילויות סמנטיות וצליליות : "לִבִּי" / ...  אל הספר