א. אנחתי/אנחתה ("שירתי")

ביאליק בעל גוף 133 בפיו של הדובר — עד שאנחתה מתפשטת בעצמותיו . דווקא לאור הפירוט הרב בולט כאן פער בין העובדה שהדובר בולע את "לחם דמעתה" של האם לבין העובדה שֶמַּה שבא בעצמותיו הוא אנחתה — כאילו האנחה של האם ( שנאנחה עוד קודם ) עברה לדובר במישרין, מבלי שלֻוותה בדמעה, מבלי שזו נטפה ונספגה בלחם, וכאילו חסר כאן שלב הכרחי נוסף, שבו הדמעה הספוגה בַּלחם "הופכת" או "מיתרגמת" ( בחזרה ? ) לאנחה בתוך גופו של הדובר . הדילוג על השלב הזה גורם לכך שמיטשטש לא רק ההבדל בין הדמעה של האם לאנחתה, אלא גם ובעיקר ההבדל או הגבול בין האנחה של הדובר — זו שעליה נסבה שאלתו — לזו של האם . אכן, למעשה אי-אפשר כלל להבחין בין השתיים : "אנחתי" מתגלָה כ"אנחתה" . כפי שהראו לחובר, מירון ואחרים, "לחם הדמעה" של האם ( לחם 1 הוא מעין גירסה של שנאכל ביגון וסבל ; על-פי תהלים פ', ה'-ו' ) הקדשה לשירה ולנבואה ( לחובר ,1944 321 ; מירון ,1986 381 - ,382 390 - 394 ) , וזאת בהסתמך על זיקת האנלוגיה וההשלמה שיוצר השיר בין האנחה לבין השירה : על שתיהן נְסַבּוֹת השאלות המניעות את התפתחות השיר ; תומכת בכך גם, כמובן, הכותרת "שירתי", הכוללת תח...  אל הספר