90 חמוטל צמיר בריחה מפני ( רודפים ) . אבל הדגשת ההבדל הזה באופיין של הבריחות השונות מטשטשת הבדל אחר, משמעותי לא פחות ואולי יותר, שיש בין שלושת המדוּמים גם יחד ( שלוש החיות ) לבין המדמה ( הדובר ) : שלוש החיות בורחות ממישהו או ממשהו חיצוני להן ( מי שלכדו את הציפור ואת האריה, ומי שעינה את הכלב ) , ואילו המְעַנֶּה של הדובר הוא פנימי לו : "עִצְּבוֹן יָדַי", כלומר סבלו-שלו . הצירוף "עצבון ידיים" אינו זוכה במילון להגדרה נפרדת מ"עיצבון" ( שמובנו "עצב, סבל, ייסורים" ) , אבל המלה "ידיים" מוסיפה כאן, כמדומה, קונוטציה של "רפיון-ידיים", חולשה ( ועוד ארחיב בכך בהמשך ) . נשאלת אפוא השאלה : אם הבעיה היא פנימית, במה תעזור בריחה אל השדה ? שהרי אם סבלו-שלו הוא המענֶה אותו, אזי הדעת נותנת שהוא מלַווה אותו תמיד, בכל מקום ואתר, וגם בשדה ; ולכן לא ברור באיזה מובן אמור השדה לשמש מפלט ממנו, והאם הוא אמור ויכול לשחרר את הדובר באותו אופן שבו בריחתם של הציפור ושל הכפיר משחררת אותם . שאלה זו קשורה בשאלה נוספת המתעוררת כאן : האם הדובר בורח אל השדה בכוונת-מכוון או שמא הוא מוצא את עצמו שם במקרה, אחרי הריצה המבוהלת ? ...
אל הספר