ג. המִדבָּר בין מוות לחיים: "בעיר ההרגה"

70 חמוטל צמיר מדוע מורה האל לנמען לצבור את דמעתו ולהתאפק, רק כדי לבטל לבסוף את שליחותו במעשה-בזבוז שכזה במדבר ( שם, 99 ) : לדעתו אין בפואמה תשובה על כך, אך גם כאן הוא טועה, לדעתי — ובכך מחמיץ בעצם את העיקר : לאורך הפואמה מורה האל לדובר שנֵי "גורלות" או שני "שימושים" שונים והפוכים לַצער ולכאב : האחד ראוי והשני לא . השימוש הלא-ראוי הוא פנייה אל האל — אל שירד מנכסיו ושהוא "עני" כמו העם, כלומר, בעצם, שאין שום טעם לפנות אליו ; פנייה אליו היא בבחינת "בכיינות" חסרת תוחלת המדומה לגעייתו של שור עקוד ( טור 144 ) , כלומר, למצב של חוסר-אונים מוחלט לנוכח אובדן גמור ( ואכן, האל אומר במפורש : "כָּכָה תֶּאֱנֹק אֻמָּה אֲשֶׁר אָבְדָה אָבָדָה . . . " ; טור 180 ) . פירושה, אם כן, השלָמה של העַם עם מצבו המביש ו"התבוססות" בהווה, ולכן האל-הדובר מגנה אותם ואף לועג להם באכזריות : "כָּל בְּשָׁרָם עֲלֵיהֶם יִכְאָב — אֲבָל נוֹשְׁנוּבְּמַכְאוֹבֵיהֶם / וַיַּשְׁלִימוּעִם חַיֵּי בָשְׁתָם" ( טורים 238 - 239 ) ; תפילתם מוגדרת כרמייה, וכהתכחשות אליו ( אל האל עצמו ) כמו-גם לפצעיהם שלהם ; ולכן אין תמה שגם בכיים, כחלק משיג...  אל הספר