א. "וְצַר לוֹ מִכֹּחַ" ("משירי החורף", 1902)

52 חמוטל צמיר קיים, ואין כל תיאור של היווצרוּתו ( וראוי לשים לב : העובדה שהחלק השני נדמה כממשיך מאותה נקודה שבה מסתיים החלק הראשון — אף שמדובר בשני דברים שונים : "יום קור" ו"אדם" — מייצרת ביניהם המשכיות, כאילו האדם הוא "המשכו" של יום-הקור, וכאילו אלהים הוא היוצר גם של הכוח שבגופו של האדם ) . כמו היום החורפי, גם האדם "בָהִיר וְקַר וּבוֹטֵחַ", ובלבו "אוֹן שַֹגִּיא פּוֹרֵחַ" — כוח שֶגואֶה ומתעצם עד לבלי הכיל : וְעָצַם הַכֹּחַ וְשָׂגָה וְגָאָה מֵרֶגַע לְרֶגַע, מִשָּׁעָה לְשָׁעָה . וְצַר-לוֹ בֶּחָזֶה וּמְחַשֵּׁב הֲרֹס אֶת-קִירוֹת הַלֵּב מֵהִתְאַפֵּק וָעֹז . ועתה נושם האדם את "נִשׁמַת הַקֶּרַח מְלֹא לֹעוֹ" — וכל עוצמתו של הקרח הופכת לכוח פנימי : "וּבָאָה כַּבַּרְזֶל בּדָמוֹ וּזְרֹעו" ; ואז — וּלְאֶגְרֹף שֶׁל בַּרְזֶל כַּף-יָדוֹ נִקְמֶצֶת וְתַאֲוָה אַדִּירָה אֶל-תּוֹכָהּ פּוֹרֶצֶת : לַהֲלֹם בָּאֶגְרֹף וּלְפוֹצֵץ בְּאַחַת שָׁמַיִם מֵעָל וְהָאָרֶץ מִתַּחַת . וְצַר לוֹ מִכֹּחַ, וְלֹא יָכִיל לֵב אוֹתוֹ, וְהִתְפָּרֵץ מִכְּבָלָיו עָרוֹתוֹ, עָרוֹתוֹ . מעצם התגברותו של הכוח הוא כבר מיתרגם, כמעט מבלי ...  אל הספר