אַף כִּי תֹאמַר לֹא תְשׁוּרֶנּוּ דִּין לְפָנָיו וּתְחוֹלֵל לוֹ דין לפניו ותחולל לו הַבֵּט שָׁמַיִם וּרְאֵה וְשׁוּר שְׁחָקִים גָּבְהוּ מִמֶּךָּ . אִם חָטָאתָמַה תִּפְעָל בּוֹ וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ . אִם צָדַקְתָּמַה תִּתֶּן לוֹ אוֹ מַה מִיָּדְךָ יִקָּח . לְאִישׁ כָּמוֹךָ רִשְׁעֶךָ וּלְבֶן אָדָם צִדְקָתֶךָ ( ל"ה, ה - ח ) . במענה זה דן אליהוא בעצם גישתו של איוב כלפי הקב"ה, בדין הצדק שדרש, ובזכותו לטעון את טענותיו משוחרר מכל פחד מגדלות ה' . אליהוא דן בעצם טענתו של איוב הרואה את הקב"ה כבעל דין רגיל בעל אינטרסים ונגיעות משפטיות אישיות . המבט לשמיים הבלתי מוגבלים בגובהם וברוחבם אמור לתת את התחושה, שרוכב שמיים שבגאוותו שחקים אינו מוגבל ואינו זקוק לדבר . ממילא אין לו אינטרסים ונגיעות, והוא אינו בעל הדין במשפט כפי שטען איוב, אלא הוא עצמו השופט, הנקי מכל פניות . אליהוא ממשיך וטוען כלפי טענתו של איוב, שאמר, שהקב"ה אינו מקשיב לו, שהוא עצמו אינו חש בנוכחותו של הקב"ה לידו בעת צרתו : אַךְ שָׁוְא לֹא יִשְׁמַע אֵל וְשַׁדַּי לֹא יְשׁוּרֶנָּה . אַף כִּי תֹאמַר לֹא תְשׁוּרֶנּוּ דִּין לְפָנ...
אל הספר