שֶׁר לֹא נָשָׂא אֲ פְּנֵי שָׂרִים וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל . . . רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה יְגֹעֲשׁוּ אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפי דל את מענהו השני, וכן השלישי והרביעי, פותח אליהוא רק אחרי שנתן הזדמנות לאיוב לענות לו : הַקְשֵׁב אִיּוֹב שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וְאָנֹכִי אֲדַבֵּר . אִם יֵשׁ מִלִּין הֲשִׁיבֵנִי דַּבֵּר כִּי חָפַצְתִּי צַדְּקֶךָּ . אִם אַיִן אַתָּה שְׁמַע לִי הַחֲרֵשׁ וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה ( ל"ג, לא - לג ) . איוב שתק למרות ההזדמנות שניתנה לו . זוהי שתיקה שהיא כהודאה וכהסכמה לדברי אליהוא . זוהי שתיקה המכשירה את הדרך לדְבר ה' הישיר העתיד להיאמר לאיוב . בדרך ההיגיון, מכיוון שהמענה הראשון ( לעיל ל"ג ) עסק בשאלת ייסורי הצדיק, כלומר, בשאלת צדיק ורע לו, עוסק המענה בפרקנו בשאלת רשע וטוב לו . אליהוא טוען, שאין כל מניעה מן הקב"ה מלאסוף את נשמת הרשע מגופו ומלהמיתו . אין הוא צריך לפחד מאיש, ומדוע ירצה ברשע ? ! הוא ממשיך ואומר : הַאַף שׂוֹנֵא מִשְׁפָּט יַחֲבוֹשׁ וְאִם צַדִּיק כַּבִּיר תַּרְשִׁיעַ . הַאֲמֹר לְמֶלֶךְ בְּלִיָּעַל רָשָׁע אֶל נְדִיבִים . אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא פְּ...
אל הספר