עַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וְ וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה הבדידות, העלבון בפרק השני של נאום הסיכום של איוב הוא מתאר מעט את ייסורי גופו, ומקדיש כמעט את כל הקינה לייסורי בדידותו ולעלבונות שהוא סופג . נוכל ללמוד מכאן היטב את חומרתה של אונאת דברים, את כוחם הקטלני של חיצי הלשון, את עוצמתו של כוח הדיבור שבפינו, של הביוש הפושׂה בחברתנו ברשתות השונות ללא רחמים על חשד מוצדק ועל חשד פחות מוצדק . מבין שורותיה של הקינה עולה ובוקעת השאלה, מה ראו שאר אנשי מקומו, להפוך את עורם ממכבדיו לבוזיו, לאכזרים בעת שעולמו חרב עליו, עם אובדן משפחתו, רכושו ובריאותו . דומה, שאין מנוס מהמשך הקו שעלה בידינו בפרק הקודם . הכבוד הרב שנתכבד איוב כשופט העליון בקהילתו ( ושמא במרחב כולו ) , אצל אנשים רבים לא היה כבוד אמיתי . הכבוד לא היה אלא מעטפת דקה לפחד מן האיש העשיר והתקיף שעבדים סרים למשמעתו, האיש הבטוח כל כך בצדקת משפטו ובצדקת כל טענותיו . ברגע שהתמוטט, מצאו כל בעלי חובו מקום לגבות את חובם, את נקמתם ממנו . שמא חייב אותם בדין כדי לזכות יתום או אלמנה, אך לא ודאי שעשה זאת בצדק . מה רבים הדברים שנוכל ללמוד מפרקנו על מעמדו הרו...
אל הספר