כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל האדם והעץ בפרקו השלישי של מענהו הארוך של איוב, הוא עוזב לשעה קלה את רעיו, ופונה, כדרכו במענות הקודמים, ישירות אל הקב"ה : כִּי יֵשׁ לָעֵץ תִּקְוָה אִם יִכָּרֵת וְעוֹד יַחֲלִיף וְיֹנַקְתּוֹ לֹא תֶחְדָּל . אִם יַזְקִין בָּאָרֶץ שָׁרְשׁוֹ וּבֶעָפָר יָמוּת גִּזְעוֹ . מֵרֵיחַמַיִם יַפְרִחַוְעָשָׂה קָצִיר כְּמוֹ נָטַע . וְגֶבֶר יָמוּת וַיֶּחֱלָשׁ וַיִּגְוַע אָדָם וְאַיּוֹ ( י"ד, ז - י ) . התורה השוותה בהלכות מצור על עיר אויב את האדם לעץ השדה : כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר ( דברים כ', יט ) . איוב עורך כאן את הניגוד ביניהם : האדמה חיה לנצח . גם העץ, המחובר לאדמה חי כמעט לנצח . גזעו ונופו כאילו מונחים עליה, ואינם חלק ממנה . אך שורשיו מעמיקים אל תוכה ומשתרגים בה . הם לופתים אותה בכוח רב כיונק המתרפק על שדי אמו . שורשי העץ מסוגלים לנקוב בסלע להאריך דרכם את שורשיהם, ובלבד שיגיעו שוב אל מגע האדמה וייצמדו אליה באון . מכוח האדמה חי העץ כמעט לנצח . יש בו משהו מתכונותיו של עץ החיים שבתוך גן העדן . ג...
אל הספר