[ 362 ] "האופסימיסט" . לא היו לי ביקורים רבים מעוררי השראה כמו הביקור ההוא . בכל מפגש ביני לבין אמיל חביבי וסיהאם דאוד התחדדה בי תחושת היהודיוּת שלי מול הערביוּת שלהם . היו נושאים שהיינו נמנעים מלדבר עליהם . אמיל חביבי חי במציאות אחרת ונשא מאחוריו היסטוריה אחרת, או לפחות פרשנות שונה של ההיסטוריה . הציונות שלי, מול התודעה הפלסטינית שלהם, היו שתי חוויות קיום שרק זהירוּת מפליגה משני הצדדים מנעה אותם מלנוע במסלול ההתנגשות . אולי תרומתו של אמיל חביבי למניעת התנגשות הייתה גדולה יותר . לחיות כערבי-ישראלי, ואפילו חתן פרס ישראל, פירושו לפתַח מידה מסוימת של וירטואוזיות . לעתים קרובות הוא נשאל על ידי עיתונאים שאלות מכשילות . תמיד נמצאה לו תשובה לשאלה . הוא למד את שפתנו ואנחנו לא התאמצנו ללמוד את שפתו . סעדנו ושתינו יחד, כפי שאמר בהזדמנות אחת נשיא מדינת 235 אבל אנחנו, אנושיים ככל שניסינו להיות ואוניברסליסטים ישראל, ככל שהתיימרנו להיות, היינו תמיד מחוזקים בתחושת רוב . אמיל חביבי, סיהאם דאוד ומוחמד בכרי היו תמיד מיעוט, מחוֹננים בפיקחות של מיעוט . ותמיד נותרו הדברים שאין מדברים בהם . התהילה שנתכבד ...
אל הספר