"יד ושם" כאמצעי פוליטי, ותרבות חילונית

[ 307 ]  מי שסבור שיש בארץ תרבות חילונית או ממלכתית או הוויה כלשהי שניתן להתגאות בה, אולי יוכל להסביר את חידת ביקור החובה ב"יד ושם", בו אנחנו חוזרים ומשתמשים בסבלם של אנשים שבמותם לא ציוו לנו דבר, ורק ביקשו ישועה שלא אנחנו ולא אחרים המצאנו להם, 194 אפשר להוציא בהזדמנות זו כדי להשיג מה ? נניח שמהקנצלר קוֹהְל איזו פושקע [ קוּפּה ] , אבל מה אנחנו מבקשים מהרמטכ"ל של פרו או משר התיירות היפני, שבוודאי רושמים ביומניהם ביום ההוא : "ארץ מוזרה . מתמחה בתמונות זוועה . אולי שריד לפולחן קדום מן התקופה היבוסית" . למרות כל סיורי החובה ב"יד ושם", לא הצלחנו לעורר די אהדה כדי שיסייעו לנו באיתור מקום שביו של רון ארד .  נראה שחזרה על חֶזיון העם שהגיע לשיא הסבל בספר השיאים של גינס, הולכת ומאבדת את האפקט הרגשי המיוחל . הגירוד בחרס על פצעיהם של אנשים שנשמדו בטרם קום המדינה אינו מעורר יותר מתימהון, ואולי גם סלידה קלה . "יד ושם" אינו מצבת זיכרון ראויה לעם היהודי שהושמד . כמוהו כאמצעי פוליטי . עם זאת, יש תקווה לאחריתנו . לאה רבין מתכננת, בעזרת האדריכל משה ספדיה, מאוזוליאום מהודר על קברו של ראש הממשלה שנרצח . ...  אל הספר
הקיבוץ המאוחד