[ 300 ] ולקשר, או למכנה המשותף הזה, הייתי קורא בשם "אכזבת חוט השָּני", שפירושה ההפך מ"תקוות חוט השני" . אכזבה, שרבים מאתנו שותפים לה מזה זמן רב, גם אם רק לאחרונה נתלקחה ועלתה בחריפות כזאת על פני השטח . אכזבה מן הפער בין ההבטחות והציפיות הגדולות לבין המעשים והתוצאות . אכזבה מן האטימוּת הבוטה של ה"שיטה" ( "הַשֶּׁמֶשׁזָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט" ) כלפי ציבור היוצרים, המשכילים והאקדמאים בישראל . ואכזבה קשה מכך שמפלגה או מפלגות, המכנות עצמן סוציאליסטיות, כולן או בחלקן, לא עשו דבר לצמצם את הפער ההולך ומתרחב בין עשירים לעניים בישראל . זהו, לדעתי, הרקע האמיתי להאשמתה של דליה רביקוביץ כי "אין תרבות חילונית בארץ הזאת", או לקביעתו של יורם קניוק, על פיה מייצג המערך את עשירי ישראל, ועל כן — "לחרדתי, להוותי, לעִצבוני, לחרפת נכדי ונינַי" — הוא עתיד למסור את המדינה לידיהם של ביבי נתניהו ומרעיו בבחירות הקרבות . רק על רקע אכזבה מתמשכת מעין זאת, שאינה נחלת סופרים ואנשי רוח בלבד, יכולות להופיע הכללות כגון אלה של דליה רביקוביץ או אזכורים נוסטלגיים אצל יורם קניוק, על דבר יורם ארידור ש"י...
אל הספר