[ 265 ] איני זוכרת כמה דקות חלפו עד שתינוק מחותל הונח על מיטתי סמוך לראש, ואני רק קיוויתי שמישהו ימהר לקחת אותו ממני משום שהייתי חסרת אונים לחלוטין, ותינוק אסור להשאיר לרגע באחריות של מבוגר חסר אונים . לא הייתי סקרנית לדעת איך הילד נראה, משום שהיה לי אמון מלא בו . כעבור שבוע קיבלתי לידי את תעודת הלידה . היה כתוב בה : "בן זכר נולד במשקל 300 . 3 ק"ג" . לא הייתה לי עוד משאלה בחיים שהתגשמה במלואה ובצורה שהיא ממש כלילת יופי ( ואיני מתכוונת ליפי הילד, שגם לגביו אין מה להתלונן ) כמו הילד ההוא שצבע עיניו היה חום וראשו מכוסה שיער ארוך למדי . עדיין הייתה ראשית היום ובטני מנותחת והשפעת ההרדמה החלה להתפוגג . אחרי הצהריים באה אלי אחות בית החולים ואמרה שעלי לרדת מן המיטה, והיא תחזיק בי שלא אפול . הרגשתי שאני יורדת בגוף חצוי לשניים, שבין חצאיו שרוי רק כאב, אבל האחות עמדה בדיבורה וקלטה אותי בזרועותיה למרות שבוודאי הייתי משא כבד למדי . מי שסבור שמלאכתן של אחיות בתי חולים קלה טועה ומטעה . בחוץ המתין אבי התינוק בחברת תרצה יובל ( כן, זאת מהאוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל ) , שהתנדבה להיות אתנו ביום הגדול ההו...
אל הספר