209 עם קבלת מתווים אלה, ויתרו מנהיגי היישוב הציוני, הלכה למעשה, על חלקים מהארץ, כולל ירושלים, וזאת, תוך הסכמה לבינאום ירושלים וגם בהתאם לגישתם החילונית, ואדישותם לחשיבות הדתית-היסטורית של הר הבית ( אך הם ראו בכותל המערבי סמל היסטורי-תרבותי ) . עם הקמת המדינה ובעקבות זאת, המשיכו בן גוריון ויתר מנהיגי מפא״י בדרך זאת ולא התאמצו לכבוש את ירושלים המזרחית ב- 1948 , ואף היססו, במשך תקופה קצרה, לבצע זאת ביוני 1967 , מחשש שהמהלך יצית מלחמת דת עם האסלאם . אך במקביל לכך, עד 1966 הטילו ממשלות מפא״י ממשל צבאי על המיעוט הערבי בישראל, שבא לידי ביטוי, בין היתר, בהפקעת אדמות, אפליה והגבלות על מעבר בין אזורי הממשל ועל פעילות פוליטית, בעיקר של המוסלמים-ערבים שנתפסו כ״גיס חמישי״ וכ״חוטבי עצים ושואבי מים״ . ממשלות אלה אמנם הכריזו על נכונות לשלום עם המדינות הערביות השכנות, אך נענו בעוינות, מצור וטרור מצד מדינות אלה ( פרט לירדן ) וארגונים פלסטינים אלימים כגון פת״ח ואש״ף . אולם, כאמור לעיל, הצליחו ממשלות העבודה-מערך לבנות קשרים דיפלומטיים, כלכליים וביטחוניים, עם מדינות מוסלמיות ערביות ולא-ערביות, ובמיוחד לאחר...
אל הספר