פרק שני : תנ"ך ושייקספיר 167 הם טווים את חוטי הרקמה, רקמתיים" ( שם ) . במאמרו "על הבלתי-מובן בשירה", לאחר "הערות לוויכוח", מגן בעל המאמר על האמונה האישית, הסובייקטיבית, כָּאֶמֶת היחידה של האמן . "וכאן מוסיף נס-האמנות והופך את האמת הזאת לאמונה" . "אמת ואמונה" — מצטט אלתרמן את נוסח התפילה . אמונה מזוהה עם הבנה . "האם נכון, אפוא הדבר, שסוג ידוע ומסוים של דברי ספרות אמנותיים עומד כאילו באמצע הדרך ואינו זוכה לאותה האמונה, לאותה ההבנה ? " . תפיסתו של מי שבא להגן על השירה הבלתי-מובנת פונה מחדש אל הרגש, והיא מניחה כי אהבה והבנה תפרנסנה זו את זו . אלתרמן מסתייע במאמר מאת שלונסקי וטוען כי תנאי לכך הוא ההכרח בהיכרות עם ניבים מרומזים, בסמלים ובאוצר של אסוציאציות המשותף לקוראים בעלי לשון משותפת, רקע תרבותי מלוכד . באשר למגויסוּת לענייני השעה, טוען אלתרמן במאמרו משנת ,1933 כי הספרות צריכה לחתור ליותר מזה . "אין היא מספרת על השמחה והצער, אין היא מתארת את החיים, אלא חיה אותם שוב, באופן ראשוני, בתולי, פנימי, מלא תימהון והפתעות . במובן זה הספרוּת המעורפלת היא הרבה יותר ריאלית מן הספרות הריאליסטית עצמה״ ...
אל הספר