אריק להב-ליבוביץ 40 בלי לדעת מה לעשות, לאן ולמי לפנות . לאחר מכן יש מעבר בקאט לקבוצת הנגנים על המסוע . הצופה אמור עכשיו לעשות את ההשלמה : " . . . הם כנראה חיכו הרבה זמן כי לא ראיתי את ההתחלה ולא את הסוף של ההמתנה, אז בסופו של דבר הם בטח התייאשו מלחכות, קיבלו החלטה וזזו למקום אחר בטרמינל . . . " בהמשך הם נוסעים באוטובוס, ושוב יש מעבר לפריים סטטי שחושף את חברי התזמורת בתחנת אוטובוס שכוחה אי-שם בלב תמונת המדבר . הצופה שוב יכול להשלים בדמיונו : " . . . הם עשו את כל הדרך עד למדבר, זו כנראה היתה דרך ארוכה כי לא הראו לי את סוף הנסיעה . . . " באופן כזה העריכה מייצרת דינמיקה של צפייה פעילה — הצופה הופך לחלק מבניית הסיפור . אני מאמין שזאת חוויית הצפייה שעל העורך לשאוף אליה . בנוסף, אין כמו השמטה של התחלה וסוף כדי לפתור בעיות של זרימה וקצב בסרט . כשאני נתקל בבעיות ב"צנרת של הסרט", כלומר היעדר זרימה או תחושת תקיעות, אבדוק קודם כול את נקודות ההשקה שבין הסצנות : האם יש יותר מדי פרוצדורות של פתיחה ? האם הסצנה ננעלת עם יותר מדי פרוצדורות של סיום ? בדרך כלל אני בונה את הסצנות של הסרט בנפרד כי העריכה מת...
אל הספר