— 138 — ההרס, ָם של הצפרדע וכאן של הדבורה : “כֻּ ֵךְ עֹקֶץ, שִׂנְאָה אֵין – אוֹנִים עֲלוּבָה וְעִוֶּרֶת“ . “דודה לאה“ איימה לבלוע את מי שלעג לה וכינה אותה “ צפרדע“ ; הדבורה, הנקשרת גם היא לגולדברג ולוּ מתוקף היותה סמל למשורר, אינה מסוגלת לעקוץ את מי שרואים בה “מַלְכָּה עֵירֻמָּה“ כי השימוש בעוקץ יביא עליה את מותה . לכן נחתם המחזור באזהרה, לא לתוקפיה אלא לה עצמה : “הַפַּחַד הוֹרֵג . / הִ ָמְרִי לְנַפְ ֵךְ“ . בשיר אחר מאותה תקופה, “דיוקן המשורר כאיש זקֵן“, כתבה : אַל תְּנַסֶּה לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר, הַדּוֹר אֵינוֹ רוֹצֶה ֶתֵּלֵךְ עִם הַדּוֹר, הַדּוֹר הוֹלֵךְ לְמָקוֹם אַחֵר וּלְךָ אֵין הַזְמָנָה . אַל תְּנַסֶּה לָלֶכֶת עִם הַדּוֹר, הַדּוֹר אֵינוֹ רוֹצֶה ֶתֵּלֵךְ עִם הַדּוֹר . הַדּוֹר רוֹצֶה הַיּוֹם אוֹתְךָ לִקְ ֹר וּלְהַנְחִילְךָ לְדוֹרוֹת אֲחֵרִים . גולדברג שילבה את השירים הללו בספר השירים האחרון שהוציאה בחייה, עם הלילה הזה ( 1964 ) . “היססתי מאוד אם להוציא את הספר“, כתבה לידידתה רבקה גורפיין בפברואר ,1965 “אבל הוצאתיו כדי להוכיח לעצמי שאני עדיין כותבת . [ . . . ] אני יודעת שאיננו מלבב ביו...
אל הספר