— 106 — עד שיום אחד, כשהשתיים רבו וזויה רצתה להתנקם בחברתה, היא הטיחה בפניה שארץ הפלאות לא הייתה ולא נבראה, וחשפה את תעלולה . וכך נחתם הסיפור : - רואַה אַת, כמה את טיפשה ! - הריעה זויה תרועות ניצחון . - בעצמך ! - עניתי בביטחון גמור . - מה - ה ? - משכה זויה את המילה הקצרה ואַפה נצנץ באפלולית החדר . - את אינך יודעת כלום, השיבותי . - אני, בכל זאת, הייתי בארץ הפלאות ! אך אין זו רק גחמה ילדית או בריחה מן המציאות אלא תפיסת עולם המיתרגמת לעיקרון פואטי : האשליה מגלה איזו אמת נסתרת ולכן, באופן פרדוקסלי, היא מאפשרת קליטה טובה יותר של המציאות ; אֶת שרואים בנקל בעיני הרוח קשה לראות בעיני הבשר . ב מכתבים מנסיעה מדומה מעדיפה רות את הנסיעה הספרותית המדומה על פני המציאות האפרורית של חדר . “זו צרתי לעולם“, היא מעידה על עצמה, “הספרות משמשת לי משקפיים“ . מתוך קריאה בספרים מדווחת רות על ציורו הנודע של פיטר ברוֹיכֶל האב, הצייר בן המאה השש – עשרה : את “העיוורים“ של ברויכל ראיתי רק ברפרודוקציה . מדרגת הסמליות שבתמונה זו נתגלתה לי עכשיו : פניהם של האיכרים העיוורים המתקרבים אל הנהר ואינם יודעים, כי הנה עוד מעט...
אל הספר