— 20 — גולדברג ראתה עצמה כמי שעומדת בתפר שבין שתי תקופות, וזאת בשני מובנים : האחד פסימי - כמי שנתלשה מחיק התרבות האירופית – ההומניסטית ועליה לחזות במשבר החריף הפוקד אותה במאה העשרים ; והאחר, אופטימי - כמי שניצבת בעצם ימי תחייתה של התרבות העברית החדשה . כשנה לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה כתבה בעיתון דבר , ברשימה ששמה “תרבות וחורבן“ : האיוֹם ביותר במלחמה זו : הביטחון שהכליה הפיזית גוררת אחריה גם כליה תרבותית . מי יודע אם ההיסטוריון באחרית הימים לא יראה במלחמה הזאת את המלחמה הרוחנית ביותר שהייתה מימי בריאת העולם ועד עתה . הרגשת מרירות ואירוניה מכריחה את העט לרשום מחשבות כאלו, ואף על פי כן כולנו יודעים, רק שתי דרכים לפנינו : תחיית התרבות ההומניסטית הגדולה, או כליונה הגמור והמוחלט . מכאן הזדהותה של גולדברג עם המשורר האיטלקי דַנְטֵה אַלִיגְיֶרִי : כמוה גם דנטה היה מהגר שבחר ליצור בשפתו הלאומית ולא בשפת התרבות של זמנו ( בדיאלקט איטלקי, ולא בלטינית ) , “אדם שחזה מבשרו מלחמות קשות, שאיבד את מולדתו הפיזית ואף דמותה אשר אהב אבדה ואיננה“, כפי שכתבה במסה עליו ; וכמו גולדברג אף הוא עמד בתווך, בין שתי...
אל הספר