אבידֹב ליפסקר 346 חזקה על שטח מגורים קבוע, זכות שיהושע מבקש לשלול ממנו בחרון אף ביצירתו המאוחרת ) שלילה המיוצגת בשיטוטיו של ריבלין סביב תלפיות בכעין משיכה נרתעת מבית עגנון ( . לעומת עגנון, הסופר המתארח ואולי המתרווח ביצירת יהושע, ויליאם פוקנר, הוא כמין צל המטפס על קירות הבית כפַנטוֹם נטול נפח . זהו מין "צורת אורח" שהמארח מתבונן בה בלי שתסכן את קניינו הספרותי, אך מזווית עינו עוקב תמיד אחר תנועתה, והיא מתגוררת בביתו כישות משעשעת, נגלית ונסתרת לסרוגין, ולעתים אף לוחשת על אוזנו דיבור ספרותי בלתי נשמע . העדר הנפח של האורח הזה נוצר בין השאר בשל שפת הדיבור שלו — אנגלית — שהיא שונה מן השפה המארחת . לפיכך, גם אם סיפור העלילה הפוקנרי מתארח כלחשן סמוי ביצירה של יהושע, שפתו בלתי נשמעת . מבקריו של יהושע חשו זה כבר בחשיבותן של שתי הנוכחוּיות האלה ברמות שונות של דיון צורני – פואטי או תמטי . ואולם עתה כשניתן הקול ליצירה ספרותית – מוסרנית — הכתובה מהרבה בחינות כמין יצירה ימי ביניימית דידקטית של טיפוסים כלליים ) ממונה, מזכירה, מנהל, כתב, המלוּוים במקהלת קולות חברתיים מורים ומַתרים ( — אי – אפשר שלא להיזכר ...
אל הספר