אַילת שמיר 252 החירות שנטל לעצמו יהושע להפוך את הערבים מדמויות סמליות ומושתקות כפי שהופיעו בתחילת דרכו כמספר ) כמו ב מול היערות ( , בעלות נופך שולי ומינורי ) כמו ב המאהב ( , אנקדוטי ) כמו ב מולכו ( או היסטורי ) כמו ב מר מאני וב מסע אל תום האלף ( , לדמויות מרכזיות, לנוכחים בעלי גוף בשר ודם, לגברים ונשים בעלי קול, דעה, עמדה, ביקורת, ומעל לכול לדמויות בעלות השפעה עמוקה על התפתחות העלילה ועל גורלן של הדמויות הישראליות בה — נתפסה בעיני כמה מן המבקרים כמעשה חוצה גבולות . היו שראו בה ביטוי לשכלול אסתטי ולתעוזה ספרותית, ואילו אחרים ראו בה אקט פטרוני וביטוי בלתי לגיטימי ובעיקר בלתי נסלח . ואולם כל המבקרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, התייחסו, במישרין או בעקיפין, אל ה"חידוש" והתעוזה שבהחדרת נרטיב ערבי ליצירה ישראלית קנונית ; ורובם ככולם ניסו לתת בדבריהם מענה, גם אם ראשוני בלבד, לאי – נחת העמוקה שעוררה בהם התעוזה האינטימית של יהושע . התעוזה הזאת, כמו גם הביקורת שעוררה עליה, קשורות בעיני קשר הדוק אל מעשה ההיברידיזציה שברומן . מהו אם כן המעשה הזה ? מהי אסתטיקת הכלאיים של הכלה המש�חררת ואיזו אמירה פואטית ...
אל הספר