שמאניזם ושירה : המקרה של דליה רביקוביץ 567 ברוח הנאורות של ההשכלה האירופית ואחר – כך העברית, הם המאפשרים ריפוי . ריפוי זה נעשה בשל הכלים הדיאגנוסטיים החדים של האמנות ושל האמן, ולא בשל המסירה המוחלטת של המרפא / האמן לתהליכים סוגסטיביים ולקשר עם ה״רוחות״, מסירה הזהה עם הכלי הטיפולי עצמו ועם תהליכי ההחלמה . מונחים כמו אמפתיה, הוליזם, ספיגה, התמזגות פנתיאיסטית וכדומה, הם המחוללים את התהליכים הרפואיים הקמאיים, בעוד שבתהליך הרפואי המודרני, דווקא ניטרול של האמפתיה, ראייה אובייקטיבית, בידוד כל מרכיב לגופו, ניתוק המחלה מהחולה וכיוצא באלה — הם הכלי המרכזי, והם התביעה המתמדת מן הרופא ומן הרפואה, כשהם ניגשים ״לבחון״ את החולי ואת החולה, והם הכלי האמנותי המופתי ( וראו 1 פוקו [ 1963 ] ,2008 40 - 42 ) . אם לנסות ולבדוק את השירה העברית מבעד לאיכויות שמאניות ומרַפאות – שבטיוֹת, כלומר מבעד לאפשרות הקמאית של האמנות כתהליך ריפויי, הרי אפשר לראות מודלים שמאניים שונים מאד זה מזה, במהלך הכתיבה והקריאה של הספרות העברית המודרנית : אפשר להציע לסמן מודל של שמאן שהוא מורה – דרך או גוער, כמו ברדיצ׳בסקי, 2 מורה דרך ...
אל הספר