552 נילי רחל שרף גולד הנוף הדמיוני המרהיב שבו פותח השיר הוא נוף צחיח, מרחב שנזנח בידי אלהים ואדם כאחד ( שורות 1 – 5 ) . הצל הנח על ההרים מתואר באמצעות הניב ״צל נטוש״ ( ״וצל רחב נטוש על המורד״, שורה 5 ) . זוהי משמעותו המשנית והנדירה יחסית 2 אבל קשה להתעלם מן ההדהוד של משמעותו של הפועל ״נטוש״ — שרוע, נטוי ; הראשית של הפועל : זנוח, עזוב, שומם . הטבע, אם כך, איננו רק זירת האירועים ; הוא גם מנבא ואף משקף אותם . הנטישה הרת התוצאות עומדת אולי במרכזו של השיר, ואפשר שהיא הפצע הרגשי המניע את הטקסט . ההצהרה האוקסימורונית המובאת בראש השיר, ״אני לא כאן״, משליכה את הדוברת אל קיום ״שם״, ״במקום אחר״, על גאיות הרריים קרחים וטורפניים . כותרת השיר מכריזה אמנם על מצב מנותק ( קרי, רחיפה ) , אבל הדוברת, לפחות בפתיחתו, מצויה ״על״ הנוף המאיים הזה ולא מעליו ( שורה 2 ) . כתמי הקרח שההרים ״מנומרים״ בהם מזכירים חיית טרף ( שורה 3 ) . ה״אני״ של הדוברת ( שמינהּ אינו ברור עדיין, בשלב זה של השיר ) , בנַסותו שלא להיות ״כאן״, מוצא עצמו במקום שומם ומסוכן . אין כל הגנה ״במקום שעשב לא צמח״ ( שורה 4 ) , לא כל שכן עץ מֵצֵל ....
אל הספר