התשוקה לאחֵר היודע : בין "אהבת תפוח הזהב" לסיפור האכילה מעץ - הדעת 267 הָלַךְ אֶל מַכֵּהוּ בָּרוֹת לְשִׁינָּיו . תַּפּוּחַ זָהָב נִבְלַע בְּאוֹכְלֵהוּ, בָּא בְּעוֹרֵהוּ, אַף בִּבְשָׂרָיו . ״אהבת תפוח הזהב״ הוא מהשירים העמוקים והמרובדים שידעה השירה העברית החדשה . השיר ממוקם בפתח ספרה הראשון של דליה רביקוביץ, שנקרא באותו 1 בארגונו הרטורי והלשוני, במערכות המוטיביות שלו שם, לפני השער הראשון . ובריתמוס המאפיין אותו הוא ממלא פונקציה אקספוזיציונית לספר כולו, ובמידה רבה אף למכלול שירתה . משקעי הלשון המצויים בו ואופיו הסימבולי מעוררים את הביקורת מזה ארבעה 2 עשורים למאמצים פרשניים בלתי – פוסקים, שהניבו מודלים שונים של פרשנות . מודל פרשני ראשון נשען על המטאפורה המאנישה את תפוח הזהב, באמצעות גילומו הקונקרטי בגוף אנושי ( ״בכל אבריו״ ) , האפשרות שלו ללכת ( ״הלך אל מכהו״ ) וברימוזים ארוטיים העולים מיחסיו עם גופו של האוכל ( ״בא בעורהו, / אף בבשריו״ ) . לפי מודל זה נחשפת מגמה הולכת ומתעצמת של נטייה מזוכיסטית עד כדי אובדן עצמי, ושל דפוס התנהגות האופייני לקרבן המתמסר לאהוב מתעלל ומשחית . התנהגותו ה״פתולו...
אל הספר