פרומתיאוס וגולדברג אשר בבריכת הקרפודים 217 וְהַכּוֹכָבִים רוֹתְחִים בַּמְּצוּלָה וְהַלַּיְלָה גַּם הֵם יַשְׁמִיעוּ קוֹלָם . כְּמוֹ שׁוֹשַׁנָּה צְהֻבָּה נִפְלָאָה רַבִּים לֹא יַשִּיגוּ בְּרֵכָה אַחֶרֶת . הַקַּרְפּוֹדִים, הֵם עִוְרִים מִלִּרְאוֹת אֶת חֶרְדַת לִבֵּנוּ הָאֲיֻמָּה . ( 124 - 125 ) חלק גדול מהפואטיקה של דליה רביקוביץ מתבטא במהלך הזה : התקרבות לדימוי מוכר, שגור, פסיעה על גבול הקלישאה, הסתכנות באמירת המובן מאליו . אולם שירתה נמנעת תמיד מן המלכודת, ולא על – ידי התחמקות ממנה . להפך . שירתה של רביקוביץ חותרת אל הקלישאה כדי שתוכל לטעון אותה מחדש, להציע את תבנית הדיבור או תבנית הייצוג, שהתרוקנו מרוב שימוש וחזרות, כאמירה אינטימית, המביעה אמת רגשית עמוקה ברגע המסוים של אמירתה בשיר . לשם כך רביקוביץ מפעילה לא פעם מנגנונים משוכללים, המשתנים משיר לשיר, והחבויים מתחת לפני שטח מוזיקליים . כך המקרה בשיר ״הקרפודים״ . שורות הסיום שלו — ״הקרפודים, הם עיווורים מלראות / את חרדת לבנו האיומה״ — הן סתמיות למראה, ולמעשה יכולות היו להופיע בסוף הבית הראשון של השיר . הקרפודים, היצורים שהעניקו לשיר את ש...
אל הספר