"הנשק ההוא הסודי" : על מעדר, צבת וגפרור בשלושה שירים של דליה רביקוביץ 167 לשירה, עורך : נתן זך, 1995 ; מים רבים , 51 - 52 ) , נפתח בשאלה רטורית על מספר תותחים . כאן מטשטשת רביקוביץ לגמרי את הגבולות בין השימוש השירי בלשון לבין השימוש הלא – שירי . אין הכוונה כאן לאותה תפנית ותיקה ומפורסמת שקֵירבה את לשון השירה ללשון העברית המדוברת : הכוונה לניצולה המרחיק – ראות של המשמעות הפוליטית הצפונה במהלך זה . ״מזִּמרת הארץ״ איננו שיר על ״ברעום התותחים שותקות המוזות״ ; להפך : דליה רביקוביץ כותבת כאן על האופן שבו רעם התותחים ורעם המוזות חופפים, מבליעים ומחרישים זה את זה . והשיר מרשים ומביע את רוח הזמן דווקא משום שהמציאות נמסרת בו כך בנאמנות . מזמרת הארץ ( שיר פרידה מן הימים הטובים ) שָׁאַלְתָּ אִם יֵשׁ דַּי תּוֹתָחִים צָחֲקוּ וְאָמְרוּ : דַּי וְהוֹתֵר וְטִילִים מְשֻׁפָּרִים חוֹדְרֵי קִירוֹת בֶּטוֹן וְטִילִים נֶגֶד טַנְקִים וְנֶגֶד בֶּטוֹן מְזֻיָּן בְּשִׁכְבָה כְּפוּלָה וְיֵשׁ אַרְגְּזֵי נַפַּלְ״ם וְיֵשׁ אַרְגְּזֵי חָנָ״ם הַכֹּל בְּשֶׁפַע וּבְלִי הַגְבָּלָה וּמַרְחִיב אֶת הַדַּעַת כְּמוֹ תַּבְשִׁיל אֲ...
אל הספר