144 מאיר ויזלטיר דליה רביקוביץ החלה לכתוב בשנות החמישים, כאשר ״יחסי הכוחות״ הכמותיים בין משוררים ומשוררות בשירה העברית ( ולא רק בה ) היו היפוכם של אלה השרירים וקיימים היום . מעטות ודי נידחות היו המשוררות, ובשורה הראשונה ( מבחינת התפוצה והפופולריות בקרב הקוראים או המעמד בעיני הממסד הספרותי, עורכים, מבקרים, האוניברסיטה ) היו מעטות עוד יותר . בעצם, היו רק שלוש — אסתר ראב, יוכבד בת – מרים ולאה גולדברג — ושלושתן היו קשישות מרביקוביץ בשלושים – ארבעים שנה . היה גם כרך השירים האהוב של רחל, נסיכת השירה היישובית, שמתה דור שלם לפני קום המדינה . רחל וגולדברג היו פופולריות, בייחוד בקרב ה״בנות״ . ראב ובת – מרים היו ״משוררות של משוררים״, וכמעט שלא היו מוכרות לקורא הרגיל . כלומר, לא היה רצף נשי בשירה ; לדור הפלמ״ח לא היו משוררות . למרות ההבדלים הגדולים בין נוסחי השיר של המשוררות הוותיקות ( והן נבדלות מאד זו מזו בלשון, בעולם, במזג, במוזיקליות ובפיגורציה ) , הנושא המרכזי והמפותח ביותר בשירתן הוא אחד : פגיעוּת . מסתבר שהפגיעות ( הנשית ? ) לסוגֶיה היתה הנושא המועדף שהקצה שׂר השירה הארץ – ישראלי למשוררות ....
אל הספר